חזרתי כבר לפני כמה שעות מאימון + מוביליטי עם אנטון ותחושת האופוריה עוד לא חלפה, אז החלטתי לא לשמור לעצמי
מאז שדיברתי איתכם לפני כמה שבועות חשבתי לעצמי שהנקודה הכי משמעותית שרציתי להעביר, אולי התפספסה: קרוספיט חיפה זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי!
בסך הכל התחלתי להתאמן לפני כחודשיים, חיכיתי שההתלהבות של ההתחלה תדעך, אבל זה פשוט לא קרה. אז הבנתי שקורה פה משהו שצריך שכל העולם ישמע.
ניסיתי להבין ביחד איתכם איך אפשר לספר לכל אותן בנות פחדניות, כמוני, שהאושר מונח ממש מתחת לאף שלהן.
אמרתי גם שעל אף שהתחושה באימונים מאוד נעימה בסך הכל, היה יכול להיות לי מעט יותר נוח בסביבה יותר נשית וכו’. אני מניחה שאתם כבר למודי ניסיון ובטח שמעתם את האמירה הזאת לא אחת, אז לא התרגשתם מדי, כי בטח ידעתם שזה רק עניין של זמן; ואכן כל שהיה צריך לקרות הוא שיחלפו עוד כמה אימונים עד שארגיש מספיק בבית ואפסיק לחשוב במונחים שליוו אותי כל חיי בתחומי ספורט אחרים…

אין ספק שעוד מצפה לי דרך ארוכה, אבל מדהימה התחושה הזאת שבכל אימון אני מרגישה שאני מתקדמת. בצעדי תינוק אמנם אבל פסגות נכבשות אט אט ומחסומים נשברים ואני נשמעת לעצמי כמו קלישאה שמעולם לא חשבתי שאגיע להיות. ורק מחמאה אחת אחרונה – המאמנים המדהימים – הם פשוט עולם ומלואו בתוך כל הסיפור הזה.
הסבלנות והמקצועיות של כל אחד מהם, יכולות להיות דוגמא לכל מדריך ומורה שנתקלתי בו בחיי. הם מנחים, מסבירים ומלווים במלוא תשומת הלב. הם נותנים הרגשה שמותר וכדאי לשאול, ואיך הם לא פאקינג מתעייפים להסביר את אותם התרגילים שוב ושוב בכזה עומק וכזאת רצינות ! בכל פעם מחדש אני מעריכה אותם על העבודה המדהימה שהם עושים.

זו היתה דרכי לעדכן שהכל טוב ולומר – תודה שנכנסתם לחיי!

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.